ת"א 1122/95

תקציר

התיק סובב סביב תביעת נזיקין שהגישו בני זוג, המכונים התובעים, נגד נתבע בגין אובדן עובר מוקפא אחד מתוך תשעה שנוצרו באמצעות טיפולי הפריה חוץ גופית. התובעות, שלא הצליחו להרות באופן טבעי, עברו טיפולי פוריות מרובים במשך 11 שנים. במהלך טיפול אחד כזה, תשעה עוברים הופרו והוקפאו לשימוש עתידי. למרבה הצער, הנתבעת, האחראית על אחסון העוברים, טענה כי המבחנה שהכילה אחד מהם נשברה, ובכך ניפצה את תקוות התובעים להביא ילד נוסף. אירוע זה הוליד את התביעה, כאשר התובעים תבעו פיצויים בסך 1,500,000 ₪ בגין עוגמת נפש ואובדן הזדמנות להביא ילד לעולם. בהמשך, הציג הנתבע גרסה שונה, לפיה נמצא העובר. עם זאת, מצוקתן של התובעות העמיקה בשל הבלבול סביב גורל עוברם. מעשיו של הנתבע, לרבות הצגת מבחנה לתובעים שאינה שלהם, הוסיפו לעוגמת הנפש שלהם. בסופו של דבר נולד לבני הזוג ילד משמונת העוברים הנותרים, אך אובדן העובר התשיעי, הסיכוי האחרון שלהם להביא ילד נוסף, גרם למצוקה נפשית משמעותית. בית המשפט, מתוך הכרה ברגישות המקרה, מצא את הנתבע אחראי לעוגמת הנפש שנגרמה לתובעים. נפסק כי התובעים איבדו את ההזדמנות להשתמש בעובר שבהשגחת הנתבעת, וגרמו להם כאב וסבל. השופטת הכירה בחשיבותה העמוקה של ההורות ובמצוקה הכרוכה באובדן הסיכוי להביא ילד נוסף, ותיארה את מסעם של בני הזוג כ"מכות אפיות". קריטית לפסק הדין הייתה ההכרה בכך שהתובעים אינם תובעים פיצויים בגין כאבם הכולל לאורך כל טיפולי הפוריות, אלא באופן ספציפי בגין אובדן העובר המוקפא המיוחס למעשי הנתבעת. השופט, שהיה מודע לאתגרים בכימות נזק לא ממוני, התייחס לפסקי דין קודמים כדי לקבוע פיצוי הולם. שני הצדדים הסכימו כי הסיכוי שהעובר האבוד יביא להריון ולידה מוצלחים הוא 10%. בית המשפט, שקיבל זאת, פסק לתובעים פיצוי השווה ל-10% מהפיצוי שהיו מקבלים בגין אובדן הזדמנות מלאה להביא ילד לעולם. זה נחשב מתאים בהתחשב באי הוודאות סביב התוצאה של העובר האבוד. בנוסף, בית המשפט הכיר במצוקה הנפשית שנגרמה כתוצאה מהתנהלות הנתבעת, לרבות מתן גרסאות סותרות וחוסר בהירות לגבי גורל העובר. סך של 150,000 ₪ נפסקו לתובעים כפיצוי על כאבם וסבלם, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. השופט הדגיש כי פסיקה זו מתיישבת עם המגמה של הגדלת הפיצוי בגין נזקים לא ממוניים תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות של המקרה. הנתבעת חויבה לשאת בהוצאות, כאשר פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 4.3.02.