ב"ל 11260-12-18

תקציר

התובע, חקלאי עצמאי העובד גם בחברת מקורות, הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, בדרישה להכיר במצבו הרפואי כנפגע עבודה בשל חשיפתו לחומרים שונים במהלך עבודתו במשקו. החומרים כללו חומרי ריסוס (כגון דורסאן, אלזודף, אנויל), דשנים וקוטלי עשבים, בהם השתמש בפעילות חקלאית כגון ריסוס, דישון וגיזום. המחלוקת העיקרית הייתה האם התובע הביא ראיות מספיקות לקשר הסיבתי בין עבודתו לבין מצבו הרפואי כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי. בית המשפט פסק לטובת התובע, וקבע כי הוא אכן הניח תשתית עובדתית ראשונית מספקת ליישום תיאוריית המיקרוטראומה. למרות שהיו פערים מסוימים במידע לגבי המרכיבים המדויקים של חומרי הריסוס וחלק מהחומרים כבר לא היו בשימוש, בית המשפט קיבל את העובדה שהתובעת אכן עשתה שימוש בחומרים אלה כמתואר. על סמך עדותו של התובע והראיות שהוצגו, קבע בית המשפט את עובדות המקרה ומינה מומחה לרפואה תעסוקתית שיקבע את הקשר הסיבתי-רפואי בין עבודתו של התובע לבין מצבו הרפואי. למומחה ניתנו הנחיות ספציפיות ולוח זמנים להגשת חוות דעתו, ולצדדים ניתנו ארכות לבקש הבהרות או להגיש את סיכומיהם. ההחלטה התקבלה שלא בנוכחות הצדדים, ובית הדין הדגיש את גמישותם של הכללים הפרוצדורליים בתביעות נפגעי עבודה, ובפרט בתביעות הכרוכות בחשיפה לחומרים.