ער"מ 5/81

תקציר

בית המשפט העליון פסק בערעור על החלטת בית הדין המשמעתי לעובדי עיריית תל אביב-יפו. המערער, עובד העירייה, הורשע בשני אישומים שונים של התנהגות שאינה הולמת. האישום הראשון התייחס לזיוף זמן הגעתו לעבודה בשתי הזדמנויות על ידי שינוי החותמות בכרטיס הנוכחות שלו. האישום השני היה בגין השמעת קללות ועלבונות כלפי הממונה עליו. בית הדין המשמעתי הפריד בין הדיונים לכל אישום. המערער הודה באישום השני והורשע ונגזר דינו בהתאם. עם זאת, בית המשפט העליון מצא פגמים פרוצדורליים בטיפול בית הדין המשמעתי בתיק. בית המשפט קבע כי הודאה באישום אחד אינה מצדיקה את הפרדת הדיונים באישום אחר, במיוחד כאשר אותו הרכב שופטים שמע ראיות שאינן קשורות לאישום שבו הודה, דבר שיכול היה להשפיע על קבלת החלטותיו. בית המשפט העליון הדגיש כי הליכים משמעתיים צריכים לדבוק באותם עקרונות כמו הליכים פליליים כדי להבטיח משפט הוגן. בית המשפט מצא כי זכותו של המערער לשימוע הוגן נפגעה, שכן השופטים שמעו עדויות על התנהגותו ואופיו בעבר לאחר ההודאה, אך בטרם החליטו על יתרת האישום. זה יצר דעה קדומה לא הוגנת. ההחלטה להפריד את הדיונים לכל אישום, מבלי שניתנה למערער הזדמנות נאותה להתגונן מפני יתרת האישום, נפלה פגם יסודי. בית המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו, וביטל את ההרשעה וגזר הדין בגין האישום הראשון הנוגע לזיוף זמני ההגעה. ההרשעה באישום השני, השמעת קללות, אושרה יחד עם הנזיפה המקבילה. פסק הדין הדגיש את חשיבות ההגינות הפרוצדורלית בהליך המשמעתי ואת הצורך לשמור על ההבחנה בין שלבי שמיעת הראיות, הכרעת הדין וגזר הדין.