עת"מ 24337-01-17

תקציר

העותרים, תושבי שכונה ברמת גן, הגישו עתירה למניעת מימוש פרויקט מגורים, בטענה כי ההחלטה על מתן היתר לפרויקט פקעה בהתאם לתקנה 20א לתקנות ההיתרים. התקנה קובעת כי החלטת היתר תיחשב כבטלה אם לא ניתן ההיתר תוך שנה מיום אישורו. העותרים טענו כי החלטת ההיתר, מיום 4.5.2014, פקעה שנה לאחר מכן, והמשיבים, לרבות הוועדה המקומית, לא האריכו אותה. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענת העותרים אינה מתיישבת עם העובדות. העיכוב בהוצאת ההיתר נבע מערר ומהקפאת הפרויקט בעקבותיו, דבר שמנע מהמשיבים לקדם את הליכי ההיתר. זאת ועוד, העתירה הוגשה באיחור ניכר, רק כאשר הליכי ההיתר הגיעו לשלבים הסופיים, דבר המעורר שאלות בדבר תום ליבם של העותרים. בית המשפט פירש את תקנה 20א באופן מקל, בהתחשב בנסיבות העניין וקבע כי תכלית התקנה לא נפגעה במקרה זה. עוד צוין, כי חששותיהם של העותרים לגבי היקף הבנייה עמדו בסתירה למצב התכנוני הנוכחי, אשר העניק זכויות בנייה נוספות למשיבים. בית המשפט הדגיש כי השיהוי לא נגרם על ידי המשיבים וכי לא חלו שינויים המצדיקים בקשה חדשה. בנוסף, דחיית העתירה תגרום נזק מיותר לתושבי הקרקע, שהיו להוטים ליישם את הפרויקט לשיפור תנאי חייהם. לפיכך נדחתה העתירה, והמשיבים נדרשו להשלים את הליך ההיתר בהקדם. העותרים נדרשו לכסות את הוצאותיו של המשיב מס' 2, בסך 30,000 ₪.