ע"א 3901/96

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון במצב בו הנכס של המשיבה מס' 1 ספג ירידת ערך בשיעור של 11.8% עקב תכנית פיתוח עירונית המייעדת חלק מהמגרש לשטח ציבורי. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם ירידת ערך זו מהווה פגיעה מעבר ל"היקף הסביר" לפי חוק התכנון והבניה, המחייב פיצוי. בית המשפט הדגיש את זכות הקניין החוקתית מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, והדגיש כי אין לפגוע בזכות הקניין ללא פיצוי הולם אלא אם הפגיעה היא טריוויאלית. ההחלטה דנה באיזון בין זכויות הקניין של הפרט לבין האינטרס הציבורי, והדגישה כי פיצוי הוא חיוני כאשר יש פגיעה כלכלית משמעותית, אלא אם כן הוא מינימלי (מוגדר עד 2%-3%). במקרה דנן, קבע בית המשפט כי הפגיעה אינה טריוויאלית וכי למשיבה מס' 1 מגיע פיצוי בשל טיפול לקוי של הרשויות בתכניות על ידי הרשויות, אשר שיבש את הסתמכותה הלגיטימית של המשיבה על היתרי תכנון קודמים. לפיכך, הורה בית המשפט לרשות התכנון המקומית לפצות את המשיב, ודחה את הערעורים על החלטה זו. פסיקתו של בית המשפט התבססה על פרשנות היקף הסבירות והצדק, שביסוד הצורך להגן על זכויות הקניין תוך התחשבות באינטרסים חברתיים רחבים יותר.