עת"מ 17520-05-17

תקציר

העותרים ניסו להכניס לרצועת עזה משלוח של מוצרים דנטליים, לרבות קפסולות אמלגם המכילות כספית, דרך מעבר כרם שלום. המשלוח נתפס על ידי גורמי הביטחון משום שהעותרים לא קיבלו רישיון לציוד דו-שימושי, הנדרש על פי חוק להעברת חומרים כאלה לרצועת עזה. העותרים טענו כי אין צורך ברישיון משום שאין מדיניות או פרקטיקה המחייבת רישיון למוצרים דנטליים. עם זאת, בית המשפט מצא כי הימנעותם של גורמי הביטחון מלדרוש קודם לכן רישיון למיזוג נבעה ממחדל ולא ממדיניות מכוונת, ולכן לא יכלו העותרים לטעון לתום לב או לשינוי נוהג. זאת ועוד, מראיות חסויות שהגישו המשיבים עולה כי העותרים קיימו קשרים עם פעילי טרור והעלו חשדות של ממש לגבי פעילותם הצדדית. בית המשפט קבע כי חשיפת ראיות אלה תפגע בביטחון המדינה ותחשוף שיטות עבודה סודיות. לפיכך, בית המשפט קיבל את הראיות ושקל אותן לצד יתר הטענות. ההנחה כי הרכוש שנתפס קשור לטרור לפי סעיף 56(ה)(1) לחוק המאבק בטרור לא הופרכה על ידי העותרים, נוכח המידע החסוי הקיים. משכך, דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרים לכסות את הוצאות המשיבים, בקובעו כי ההחלטה לתפוס ולחלט את המשלוח הייתה סבירה והכרחית מטעמי ביטחון. בית המשפט הדגיש כי חובתה של מדינת ישראל לנהוג באנושיות כלפי תושבי רצועת עזה אינה גוברת על חובתה להגן על תושביה מפני פעילות טרור. ההחלטה התקבלה על סמך ראיות מנהליות ולא עלתה כדי פגיעה מכוונת באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה.