דב"ע 70/97

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת בין אוניברסיטה להסתדרות עובדיה בנוגע לחובת האוניברסיטה להכפיף עובדים הפונים למכרזי עבודה פנימיים למבחני התאמה חיצוניים כחלק מהליך הגשת המועמדות. ההסתדרות טענה כי דרישה זו לא הוסכמה בהסכמים הקיבוציים ופגעה בפרטיות העובדים. בינתיים טענה האוניברסיטה כי מבחנים כאלה הם כלי הכרחי ומודרני להערכת מועמדים. בית המשפט קמא פסק לטובת ההסתדרות, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו. היא קבעה כי אף שבהסכמים הקיבוציים לא צוין במפורש מבחנים אלה, לאוניברסיטה, כמעסיק, יש זכות לנהל את ענייני כוח האדם שלה ולדרוש את המבחנים, במיוחד לאור ערכם ככלי עזר אובייקטיבי להערכת מועמדים. עם זאת, זכות זו הייתה כפופה למספר תנאים. ראשית, המבחנים היו צריכים לשרת מטרה ראויה ולכבד את פרטיות העובדים, כאשר תוצאותיהם שימשו אך ורק להערכת מועמדים. שנית, על האוניברסיטה לוודא את תקפותן ומהימנותן של הבחינות וליידע את ועדת הבחירה בהתאם. שלישית, האוניברסיטה נאלצה להגן על פרטיות תוצאות הבחינה ולהשתמש בהן רק בשילוב עם מידע אחר על המועמדים. לבסוף, הממשל היה אחראי על ביצוע הערכות שנתיות של העובדים כדי להבטיח תהליך קבלת החלטות מושכל. פסק הדין הדגיש את האיזון בין זכויות הניהול של האוניברסיטה לבין זכויות העובדים לפרטיות ולשוויון, ובסופו של דבר איפשר שימוש במבחני התאמה במגבלות שנקבעו כדי להגן על זכויות העובדים.