ע"א 260/57

תקציר

פסק הדין הוא סיכום של מספר פסיקות הקשורות למושג quantum meruit בדיני החוזים האנגליים. Quantum meruit הוא מונח לטיני שמתורגם ל"כמה שמגיע לו". היא מאפשרת לאדם שסיפק טובין או שירותים לאדם או לישות אחרים לקבל בחזרה את הערך הסביר של אותם טובין או שירותים, גם אם אין חוזה תקף המכסה את המצב. זה חל בדרך כלל כאשר לצדדים יש חוזה, אך נמצא שהוא אינו תקף או בלתי ניתן לאכיפה, או אם החוזה אינו מכסה את המוצרים או השירותים הספציפיים הניתנים. התובע, אשר סיפק את הטובין או השירותים, יכול לתבוע את העלויות הסבירות מהנתבע, תוך התייחסות לחוזה כאל סיום. הסכום המוחזר נקבע בדרך כלל על ידי סכום חד פעמי, לא על פי תנאי החוזה המקורי. הסיכום מתחיל בציטוט מספר פסיקות היסטוריות, כגון Jones v. בארקלי (1781) וקורט נ' אמברגייט (1851), שקבע את התקדים למושג מרויט קוונטי. לאחר מכן הוא מתעמק במקרים עדכניים יותר, כגון Hochster v. De La Tour (1853) ו- Braithwaite v. Foreign Hardwood Company (1905), המגדירים עוד יותר את העקרונות והגבולות של מרויט קוונטי. הפרקים הבאים בוחנים תרחישים שונים הקשורים למרואיט קוונטי, כגון התחשבות בהוראות מילוליות, השפעת רשלנות על תביעות וקביעת שווי סביר. ככלל, פסק הדין משמש כמדריך מקיף ליישום ולהבנה של Quantum meruit בדיני החוזים האנגליים, ושופך אור על הסעדים המשפטיים העומדים לרשותם כאשר חוזים אינם תקפים או אינם שלמים.