דב"ע לז/2 - 6

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת בין פנסיונר לבין קרן פנסיה בנוגע לבסיס חישוב הפנסיה המשולמת לפנסיונר. המקרה הובא בפני "ועדת ערר", המוזכרת בתקנות קרנות הפנסיה. ועדת הערר פסקה נגד הפנסיונר, וקרן הפנסיה טענה כי ההחלטה מהווה פסק בוררות וכי הגמלאי לא ערער עליו בתוך 45 הימים הקבועים בתקנות. לפיכך, ההחלטה הייתה סופית ומחייבת. הגמלאי טען כי ועדת הערר אינה מהווה בוררות וכי מגבלת הזמן להגשת תביעה לבית הדין לעבודה אינה חלה. בית הדין האזורי הסכים עם הפנסיונר, אך קרן הפנסיה ערערה על החלטה זו. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי הדיון בפני ועדת הערר אינו בוררות, ולכן ההחלטה אינה מהווה מעשה של בית המשפט. עוד קבע בית הדין כי מגבלת הזמן הקבועה בתקנות להגשת תביעה לבית הדין לעבודה אינה התיישנות ואינה חלה על מקרה זה. לגמלאי לא נמסר על המועדים שבהם עליו לפעול, ולא ניתן היה להחיל את התקנה המדוברת רטרואקטיבית. עוד טען בית המשפט כי גם אם התקנה חלה, ויתור על זכות מחייב ידיעה של זכות זו, ואין כל ראיה לכך שהפנסיונר ידע על שינוי התקנות. בנוסף, ציין בית המשפט כי תקנות קרן הפנסיה אינן יכולות להיחשב כ"חוזה אחיד", וההוראה הנדונה אינה בלתי סבירה. לפיכך, החלטת בית הדין האזורי עמדה בעינה, והערעור נדחה. קרן הפנסיה חויבה לשלם לגמלאי 750 לירות בהוצאות.