ע"א 58/50

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה שהגיש בעל דירה, ברנר, נגד השוכר שלו, וינריך, במטרה לפנותו מדירה. הדירה המדוברת הושכרה לחמיו של ברנר ז"ל ולאחר מותו המשיך ויינריך, חתנו, להתגורר בה עם משפחתו. ברנר טען לצורך עצמי בדירה, וטען כי הוא זקוק לה כדי לאכלס את אחותו, בעלה ובנם, עולים חדשים מקפריסין שהיו תלויים בו כלכלית. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובתו של ברנר, והצדיקה צו פינוי. על פסק דין זה הוגש ערעור, ובית המשפט המחוזי החזיר את המשפט לבחינה מחודשת, תוך שהוא מכיר בצורך בדיור חלופי עבור וינריך אך לא מכריע בשאלת נחיצותו העצמית של ברנר. בעקבות זאת הורה בית המשפט בערכאה נמוכה יותר על פינויו של ויינריך, מה שהוביל לערעור נוסף, הפעם לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון פסק לטובת השוכר, וינריך. הודגש כי תנאי הצורך העצמי כתנאי מוקדם לפינוי חייב להיות מוכח על ידי בעל הבית. בית המשפט קבע כי הצורך בדירה צריך להתקיים בעת הגשת התביעה ולא להוות אפשרות עתידית. בית המשפט העליון הכיר בפסק הדין שהרחיב את פרשנות הצורך העצמי כך שתכלול גם קרובי משפחה התלויים בבעל הבית, אך סירב להחילה על מצבים זמניים, כגון שיכון עולים חדשים. בית המשפט הגיע למסקנה כי הצורך של ברנר אינו עולה כדי צורך עצמי תקף ולכן ביטל את צו הפינוי, ודחה את התביעה.