ע"א 370/84

תקציר

פסק הדין במקרה זה כרוך במחלוקת על חוזה הלוואה. המשיב הגיש כנגד המערערת תביעה למתן פסק דין מקוצר להשבת הלוואה ופיצויים מוסכמים. בית המשפט המחוזי נעתר אמנם לבקשת המערער להתגונן בעניין הפיצוי המוסכם, אך הורה לו להשיב את הקרן והריבית. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. תחילה התייחס בית המשפט העליון לבקשת המערער להביא ראיות נוספות – פסק הדין בסוגיית הפיצוי המוסכם – אשר נדחתה בנימוק כי אין בכך צורך בדיון, וכי המערער לא סיפק טעם מספק לכך, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי 415 ו-457. בית המשפט המשיך להכריע בערעור במסגרת שהוגשה במקור בפני בית המשפט המחוזי. פסק הדין קובע כי חוזה שבוטל אינו בטל, ושני הצדדים רק פטורים מהתחייבויותיהם העתידיות. הואיל והחוזה הנדון בוטל כדין על ידי המשיב, על הצדדים לדבוק בתנאיו בדבר השבת ההלוואה. כמו כן, על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה 6(א)(1), הסכמת הצדדים לגבי ריבית או פיצוי בגין איחור בתשלום קודמת, ובית המשפט אינו צריך להתערב. לפיכך, זכאי המשיב לקבל ריבית על ההלוואה כאמור בחוזה. בית המשפט דחה גם את טענת המערער כי פסיקת ריבית משמעה כי הפר את החוזה, והדגיש כי הריבית משמשת כתמורה לשימוש בכסף ומהווה אמצעי להערכת עשיית עושר שלא כדין. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור והורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב. השופט א' וינוגרד, המשנה לנשיאה מ' בן-פורת והשופט מ' אלון הסכימו עם ההחלטה.