ע"א 197/84

תקציר

פסק הדין מתייחס לחלקת אדמה הנמצאת בהליכי הסדר מקרקעין, בבעלות נפקדים. האפוטרופוס לנכסי נפקדים תבע את המערער מחמוד חסן יגורי בגין השתלטות בלתי מורשית על הקרקע בשנת 1974, אך הפסיד בתביעה בשל התיישנות בשנת 1976. בהמשך שנת 1980 מכר יגורי את זכויותיו למערער לוי אליהו. לאחר מכן הועברה הקרקע לרשות הפיתוח המשיבה, אשר תבעה את שני המערערים בגין הסגת גבול וביקשה את פינויים. הערכאות הנמוכות יותר פסקו לטובת המשיב, מה שגרם למערערים לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי לוי לא היה "תחליף" למחמוד וכי פסק הדין הקודם לא היווה מעשה משפטי לטובת המערערים. פסק הדין הבהיר כי תקופת ההתיישנות היא תביעה פרוצדורלית, הדוחה את תביעת הבעלים אך לא מבטלת את זכות הבעלות שלהם. זכות זו קמה לתחייה עם תום תקופת ההתיישנות, המתרחשת כאשר המחזיק מנתק את זיקתו במקרקעין. פסק הדין פירש גם את המונח "תחליף" בחוק ההתיישנות, וקבע כי לוי אינו זכאי לכך משום שזכויותיו נבעו מהסכם פרטי עם מחמוד ולא הייתה ביניהם מערכת יחסים משפטית. בנוסף, בית המשפט הבחין את המקרה הנוכחי מפסקי דין קודמים בנושא קרקע לא רשומה וחוק הקרקעות העות'מאני, תוך שימת דגש על מעמדה הרשום של הקרקע והיעדר העברת זכויות. השופט חלימה, סגן הנשיא בן-פורת והשופט בך דחו פה אחד את הערעור, כאשר השופט חלימה הציע לפסוק למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 750 אלף שקל, אם חוות דעתו תתקבל.