עע"א 4/82

תקציר

פסק הדין מתייחס לזכותו של עצור לקבל טיפול רפואי כפי שנקבע לו על ידי רופא חיצוני בעת החזקתו במשמורת. המשיב, שהוא מכור לסמים, הוסמך על ידי ראש השירות הפסיכיאטרי במשרד הבריאות ליטול כמות מסוימת של הסם הסינתטי אדולן. רשויות מרכז המעצר החליטו להפחית את הסכום, בנימוק של טיפול לא יעיל וסיכונים פוטנציאליים של סחר בסם בין עצורים. המשיב עתר לבית המשפט המחוזי לקבלת הסכום המקורי שנקבע, אשר ניתן. על פסק דין זה הוגש ערעור, והוטל על בג"ץ לקבוע האם זכותו של העציר לקבל ייעוץ וטיפול רפואי מעבר למה שמציע בית המעצר. בג"ץ קבע כי לאדם זכות יסוד להחליט על טיפולים רפואיים ללא הסכמתו, המשתרעת גם על בחירת רופא מטפל. זכות זו חלה גם על מי שנכלא או עצור. נטל ההוכחה נופל על רשויות הכלא אם ברצונן לשלול זכות זו, ועליהן לספק הצדקה סבירה. בית המשפט הכיר בכך שעל הרשויות מוטלת החובה לפקח על עצירים ולהבטיח את ביטחונם, דבר העשוי להגביל זכות זו, אך כל הגבלה חייבת להיות סבירה ומבוססת על אינטרסים לגיטימיים. פסק הדין מפרט שיקולים הן של הרשויות והן של העצירים בנוגע לבחירת הטיפול הרפואי. מצד הרשויות, יש עדיפות להבטחת אבטחת המתקן ומניעת בריחות. לעומת זאת, בית המשפט הורה לבחון את חומרת מחלתו של העצור, את זמינותם של טיפולים חלופיים והאם העציר כבר החל בטיפול לפני המאסר. ההחלטה מדגישה גם את חשיבות כיבוד זכויות היסוד של העציר, לרבות הזכות לבחור טיפול, ומציינת כי הטיפול הרפואי צריך להתבצע באופן אידיאלי בתוך בית הסוהר. יש לשקול גם את האילוצים הכספיים ואת הצורך בסידורי ביטחון במהלך הטיפול, אך בגישה מאוזנת השמה בראש סדר העדיפויות את זכויות העצור. כמו כן, על הרשויות לבחון את מניעיו של העציר ולוודא כי הבקשה אינה תכסיס וכי העציר לא גרם למחלה במתכוון. אם רוצים לפגוע בזכויות העצור, על הרשויות לספק הצדקות העולות על זכותו לבחור טיפול. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת הערעור, תוך ציון שינוי הנסיבות וזמינותם של טיפולים חלופיים שהומלצו על ידי רופא בית המעצר. פסק הדין מדגיש את חשיבות האיזון בין זכויותיהם וחובותיהם של העצורים לבין רשויות הכליאה, תוך הבטחת כבודם וזכויותיהם של המוחזקים במשמורת.