ע"א 4/85

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעת לשון הרע שהגישו פרופסור, המשיב מס' 1, והדוקטורנט שלו, המשיב מס' 2, נגד פרופסור אחר, המערער, על כך ששלחו מכתב לרקטור האוניברסיטה העברית ובו הציעו כי עבודת הגמר של המשיב מס' 2 תיבחן על ידי ארבעה בוחנים במקום שניים וכי תיערך בחינה בעל פה לאימות תרומתו של המשיב. מהמכתב השתמע כי עבודתה של המשיבה מס' 2 לא בוצעה ללא סיועה המופרז של המדריכה, המשיבה מס' 1, שגם היא הייתה במערכת יחסים עמה. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים, ומצא את המערערת חייבת בפיצוי בגין לשון הרע. עם זאת, בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, כי מכתבו של המערער מעורר ספקות באשר להליך עבודתו של המשיב מס' 2, אך אינו מהווה האשמה. עוד מצא בית המשפט כי המערער כתב את המכתב בתום לב וכי הצעותיו נועדו לבסס מערכת מבחן מחמירה יותר. בנוסף, נקבע כי אי אמיתותו של פרט אחד במכתב בדבר מעמדו הרשמי של המשיב מס' 1 כמדריך לא גרמה נזק ממשי ומהווה נקודה משנית. בכך חלה ההגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. יתר על כן, בית המשפט הגיע למסקנה כי הפרסום היה לטובת הציבור, קשור למוניטין של המוסד האקדמי, ונופל בגדר סעיף 15, המגן על המערער. ערעורם הנגדי של המשיבים, שביקשו פסק דין מחמיר יותר, נדחה. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי המערערת אינה אחראית ללשון הרע. תחת זאת, חויבו המשיבים לשלם למערער שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪ בגין שתי הערכאות.