ת"א 32164-09-13

תקציר

התובע, שנפגע לכאורה בתאונת רכבת בשנת 2005, הגיש תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בשנת 2013. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, ואילו התובע הפעיל את סעיף 11 לחוק ההתיישנות, הקובע חריג לתקופת ההתיישנות לתקופות בהן נבצר מהתובע לנהל את ענייניו בשל ליקוי שכלי. השאלה המרכזית במקרה זה הייתה האם התובע לוקה בשכלו עד כדי כך שלא היה מסוגל לפתוח בהליכים משפטיים במשך למעלה משבע שנים, שכן לטענתו הוא קיבל טיפול פסיכיאטרי במהלך שירותו הצבאי עד שנת 2010 ומצבו הנפשי החמיר לאחר שחרורו. השופט בחן את הראיות והעדויות, לרבות טענותיו הבלתי עקביות של התובע ועדותו המתחמקת, והגיע למסקנה כי לא ניתן לקבל את טענת התובע בדבר תחולת סעיף 11. השופטת הדגישה כי התובע המשיך בעבודתו הצבאית ובחיים האזרחיים ללא כל בעיה וקיבל עזרה מקצועית במהלך שירותו הצבאי ולאחריו. למרות שהתובע סבל מנכות נפשית לצמיתות, השופט לא השתכנע כי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו או ליזום הליכים משפטיים בתקופה הנדונה. לפיכך, התביעה נדחתה מחמת התיישנות. בנוסף, השופטת ציינה כי לנתבעים טענות כבדות משקל בדבר אחריות ומעמדו של התובע כנפגע ישיר או משני, אך לא התייחסה אליהן בשל הפיטורים על בסיס תקופת ההתיישנות.