ע"פ 22895-08-13

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לערעור על פסק דין באשמה הקשור לבנייה בלתי חוקית. המערער, מהנדס במקצועו, הואשם באחריות לעבודות בנייה שחרגו מתנאי היתר הבניה, לפי סעיף 208(א)(8) לחוק התכנון והבניה. על פי עובדות המקרה, המערערת הכינה בקשות להיתרי בניה לשני מחסנים מטעם בעלי הנכס. עם זאת, המשיב, שהגיש את כתב האישום, טען כי המערער ידע כי הבעלים אכן מתכוונים לבנות יחידת דיור אחת גדולה, וכי הוא הכין את הבקשות במטרה להונות את הרשויות. השופט פותח ומציין כי אין מחלוקת על חלקו של המערער בהכנת הבקשות להיתר וחתימתו על הבקשות. אחריותם של אנשי מקצוע, לרבות מהנדסים ואדריכלים, במקרים של בנייה בלתי חוקית, מעוגנת בסעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה. לאחר מכן בוחן השופט את הראיות שהוצגו ומוצא כי המשיב לא הצליח להוכיח כי העבודות הבלתי חוקיות בוצעו בזמן שהמערערת הייתה אחראית לפרויקט. ואכן, מעדויות של עדי ראייה עולה כי לאחר בנייתם נעשו שינויים במבנים. משכך, לא ניתן לקבוע באיזה שלב בוצעו עבודות הבנייה הבלתי חוקית. מאחר שהמשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה באשר לעיתוי העבודה הבלתי חוקית, קובעת השופטת כי לא ניתן להרשיע את המערער באחריות לה. כמו כן, השופט דן בטענתו של המערער בדבר הגנת הצדק, ומוצא טעם בטענה כי כתב האישום נגדו מהווה אכיפה בררנית. השופט מציין כי חריג שיוגש כתב אישום נגד מהנדס בגין עבודות בנייה בלתי חוקיות וכי המשיב לא סיפק הסבר מניח את הדעת לחריגה ממנהגם הרגיל במקרה זה. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת המערער, מקבל את הערעור, ומורה על זיכויו של המערער בשל ספק סביר סביב האשמה. פסק הדין מסתיים בהדגשת חשיבותו של עקרון השוויון בפני החוק והסכנות הטמונות באכיפה בררנית, ופסק הדין יועבר לשני הצדדים.