ע"פ 38001-01-19

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את המערערת בהעסקת עובד זר ללא היתר וללא ביטוח רפואי, בניגוד לחוק עובדים זרים. הרשעתו של בית המשפט המחוזי התבססה בעיקר על ההנחה כי המערער, שהיה רשום במשרד הפנים כנמען הדירה בה נמצא העובד הזר, העסיק את העובד הזר. על פי סעיף 4א לחוק עובדים זרים, חזקה על בעל נכס להעסיק עובד זר שנמצא עובד בנכס, אלא אם כן הוכיח הבעלים אחרת. בית המשפט קבע כי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בהליך הפלילי. המשיב לא המציא מסמכים רשמיים המצביעים על כך שכתובתו הרשומה של המערערת במשרד הפנים היא הדירה הנדונה, אשר יכולה הייתה לשמש ראיה לכאורה לכך שהמערערת היא הבעלים של הנכס. לפיכך, החזקה כי המערערת העסיקה את העובד הזר לא נכנסה לתוקף, והמערערת לא הייתה חייבת להפריך. זאת ועוד, מצא בית המשפט כי מספר פרטים שעליהם ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו אינם מבוססים. כך למשל, סירובו של המערער להשיב לכתב האישום יוחס לבקשה המקדמית התלויה ועומדת למחיקת כתב האישום מטעמי צדק, והכחשתו הכללית את כתב האישום כללה את הטענה כי אינו הבעלים ו/או המחזיק בדירה. בנוסף, הודעתה של אשת המערער, עדותה של המערערת והעובדה שהמערער נראה בסמוך לדירה ונתן לעובד הזר כסף, לא הביאו ראיה מספקת לכך שהמערער העסיק את העובד. בהיעדר ראיות מספיקות להוכחת העסקתו של המערער את העובד הזר, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לזכות אותו, ולו מחמת הספק. משכך, הערעור התקבל, פסק הדין וגזר הדין בוטלו, והמערער זוכה מהאישומים בכתב האישום.