דב"ע נב/2 - 96

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של בית הדין לעבודה להחליט על פסילת שופט. בית הדין לעבודה דחה בקשה לפסול את השופט מייבלום מלדון בתיק, מה שהוביל לערעור. המערער טען כי יש לפסול את השופט מייבלום מכמה טעמים, ובהם תפיסתו של המערער יחס בלתי הוגן בהשוואה לשופטים אחרים, החלטת השופט להעביר תיק לדין משמעתי והטלת קנסות כבדים בגין ביזיון בית המשפט. עם זאת, בית המשפט דחה את הערעור והדגיש כי פסילת שופט מחייבת אפשרות ממשית של משוא פנים, שלא הייתה קיימת במקרה זה. בית המשפט הסתמך על מספר פסקי דין קודמים של בית המשפט העליון, והדגיש כי תחושות סובייקטיביות או החלטות פרוצדורליות אינן עילה מספקת לפסילה. במקום זאת, המבחן הוא אובייקטיבי, ויש להתחשב במומחיותו וברקע המקצועי של השופט. מאחר שההליך הנוכחי עסק בסוגיות שונות מתיקים קודמים, ההחלטות העובדתיות והמשפטיות שהתקבלו קודם לכן לא השפיעו על העניין הנוכחי. בית המשפט הגיע למסקנה כי יכולתו של השופט מייבלום לכהן ללא משוא פנים לא נפגעה, ולכן הערעור נדחה.