בר"ע 2/10

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעת נזיקין שהגיש תושב רצועת עזה ביום 2.12.02, אשר טען כי עבד אצל המבקשת 1, שהייתה מבוטחת אצל המבקשת 2 באותה עת. בשל אי יכולתו של המשיב להיכנס לישראל כדי להיות נוכח בדיון, התעכב המשפט. המבקשים טענו כי בית המשפט מוסמך לסיים הליכים רק באמצעות תקנות ספציפיות, אשר יפעילו מחדש גם את תקופת ההתיישנות. הם ביקשו לדחות את התביעה. המשיב טען מנגד כי אי התייצבותו לדיון נבעה מסיבות שאינן תלויות בהם, ועל כן אין לדחות את התביעה. עוד טען המשיב כי בית משפט קמא גילה משוא פנים לטובת המשיב. השופט פסק לטובת המשיב, וקיבל את טענתם כי אי ההתייצבות לא הייתה באשמתם, ולכן לא ניתן לדחות את התביעה מחמת חוסר מעש. עם זאת, השופט הכיר בסמכותו של בית המשפט לעכב את ההליך לתקופה סבירה. השופטת הציעה לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, במקום שהות ללא הגבלת זמן, והורתה למשיב לשאת בהוצאות המבקשים. פסק הדין הדגיש את הצורך לכבד את הזכות החוקתית לפנות לערכאות ופירש את הסעיפים הרלוונטיים בתקנות סדר הדין האזרחי בצמצום. עוד צוין בהחלטה כי תקופת ההתיישנות תיוותר בעינה, לפי סעיף 14 לחוק ההתיישנות. ככלל, פסק הדין של השופט נועד לאזן בין הזכויות והאינטרסים של הצדדים.