פש"ר 61196-02-17

תקציר

לאחר בחינת הראיות והטיעונים שהוצגו בתיק הנוגע ליחסי ממון בין חייב לבן זוגו, קבע השופט כי יש לדחות את הבקשה לייחס מחצית מהנכס לחייב. ההחלטה התבססה על הסכם ממון תקף שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כוונה ברורה להפרדה רכושית מלאה, תוך הגנה על זכויותיו ונכסיו של המשיב. הסכם זה, שנערך טרם רכישת הנכס שבמחלוקת, הצהיר במפורש על הכוונה למנוע עירוב נכסים והחריג כל בעלות משותפת בנכסים הרשומים על שם מי מבני הזוג. השופטת הדגישה את האוטונומיה של בני הזוג בקביעת משטר רכושם, ללא קשר למניעים העומדים מאחורי ההסכם. יתר על כן, המנהל המיוחד לא הביא ראיות מספיקות לכך שההסכם נועד להתחמק מתשלומים לנושים או שהנכס נרכש במאמצים משותפים. השופט מצא את עדותו של המשיב ואת המסמכים שהוצגו מהימנים, המצביעים על כך שהנכס מומן על ידי המשיב בלבד ללא כל סיוע מהחייב. בהיעדר בסיס משפטי או ראיות התומכות בטענת המנהל המיוחד, הגיע השופט למסקנה כי הנכס היה בבעלותו הבלעדית של המשיב, ועל כן נדחתה הבקשה לייחס בעלות חלקית לחייב. המנהל המיוחד חויב לשאת בהוצאות הן של החייב והן של המשיב, שקיבלו כל אחד 5,000 ₪, והאיסור הקודם על סילוק הנכס הוסר.