ב"ל 74081-12-20

תקציר

התובעת, ילידת ירושלים ואם לשלושה ילדים תושב שטחים, תבעה הכרה בתושבותה הישראלית לאחר שנשללה רטרואקטיבית על ידי המוסד לביטוח לאומי (הנתבע) מיום 1.1.2015 ואילך. התובעת טענה כי המשיכה להתגורר בירושלים, לבקר את בעלה ביריחו בסופי שבוע, ואילו הנתבעת טענה כי מרכז חייה עבר ליריחו. בית המשפט בחן את הראיות שהוצגו, לרבות עדויות התובעת, בני משפחתה וחוקרי הנתבעת, והעריך את נטל ההוכחה לשלילת תושבות. בפסק הדין נקבע כי עדותה של התובעת ושל עדיה הכילה סתירות וסתירות רבות, המטילות ספק במהימנותן. בית המשפט ציין את היעדר הראיות לרישומם ונוכחותם של ילדי התובעת בבתי ספר בירושלים, כמו גם את ההסברים הבלתי סבירים להעברתם בין בתי הספר. כמו כן הוטל ספק בטענותיה של התובעת בנוגע למגוריה בשועפאט שבירושלים, בהשוואה לממצאי החוקרים בירושלים וביריחו. עדויות החוקרים, לעומת זאת, נמצאו אמינות. בית המשפט קיבל את הטענה כי מרכז חייה של התובעת עבר ליריחו וכי היא לא התגוררה בירושלים במהלך החקירות. עם זאת, בית המשפט קבע כי המועד המתאים לשלילת התושבות הוא 21.1.2020 – הפעם הראשונה שהחוקר ביקר במקום מגוריה הנטען של התובעת ולא מצא אותה שם – ולא המועד שהוצע על ידי הנתבעת ליום 1.1.2015. לסיכום, בית המשפט פסק לטובת הנתבעת, ושלל את תושבות התובע מיום 21.1.2020 ואילך, וקבע כי הנתבעת עמדה בהצלחה בנטל ההוכחה. פסק הדין פירט גם את הליך הערעור, ואיפשר 30 יום לערער על ההחלטה לבית הדין הארצי. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ויימסר להם בהמשך.