ת"א 42369-11-19

תקציר

הנתבעים טענו להבטחה מנהלית להקצות קרקע לעסקיהם, אך לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. השופטת קבעה כי לא התקיים אף אחד מהתנאים להכרה בהבטחה מינהלית: הנתבעים לא הוכיחו את קיומה או תוכנה של ההבטחה, את זהותו או סמכותו של המבטיח, או כי להבטחה היה תוקף משפטי. יתר על כן, כל היתר לשימוש בקרקע היה ניתן לביטול בהיותה קרקע ציבורית. השופט דחה גם את בקשתם החלופית של הנתבעים לפיצוי בגין שיפורים שנעשו בקרקע, שכן הם לא הגישו תביעה שכנגד ולא סיפקו ראיות להוצאות. הנתבעים חויבו לפנות את הקרקע בתוך שלושה חודשים ולשלם את הוצאות המשפט של התובע, ולשני הצדדים ניתנה רשות לפצל סעדים במידת הצורך. פסק הדין קיבל את תביעת התובעת, המחייבת את הנתבעים לסלק את המקרקעין ולשלם סעדים נלווים כאמור בכתב התביעה. לנאשמים ניתנה ארכה עד ליום 1.3.2022 לציית, והזכות לערער על פסק הדין נשמרה.