ע"פ 333/66

תקציר

עניינו של המערער שהורשע בנהיגה בחוסר זהירות לאחר שלא עצר בצומת ולאחר מכן נקלע לתאונה. בית משפט השלום הרשיע אותו על סמך תקנה 14(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, שעניינה נהיגה פרועה הגורמת לתאונות דרכים הגורמות נזק לרכוש. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו הראשוני, והוביל אותו לערער לבית המשפט העליון. גם בית המשפט העליון דחה את ערעורו. בפסק דינו הסביר בית המשפט העליון כי אמנם לא היה תמרור עצור המחייב את המערער לעצור לפני הצומת, אך היה עליו לנקוט משנה זהירות נוכח הראות המוגבלת והצרת הרחובות. היעדר תמרור עצור אינו פוטר אותו מהחובה להבטיח את בטיחותו. השופטים הדגישו כי אין להרשיע נהגים בפזיזות על כך שלא הביאו את התנועה לעצירה מוחלטת במצבים מסוכנים. עם זאת, המערער יכול היה למלא את חובת הזהירות שלו ולהימנע משיתוק התנועה על ידי נסיעה איטית ועצירה במקום בו הייתה לו ראייה ברורה של התנועה המתקרבת. בית המשפט מצא כי המערער לא עצר משום שלא ראה את הרכב המתקרב, דבר המהווה נהיגה פרועה. פסק הדין דן גם בהיבט הסיבתי, והגיע למסקנה כי תקנה 14(ג) חלה בין אם רשלנות המערער גרמה לתאונה ובין אם לאו. ככלל, בית המשפט העליון קיבל את החלטות הערכאות הנמוכות יותר, תוך הדגשת חשיבות הזהירות במצבים כאלה, ודחה את הערעור.