דב"ע מז/140 - 3

תקציר

במקרה זה, בית הדין בחן את חישוב פיצויי הפיטורים, ובפרט האם יש לכלול פרמיה קבועה ב"משכורת החודשית האחרונה" המשמשת לקביעת סכום הפיטורים. המשיב, שעבד במפעל של המערערת עד שנת 1982, קיבל פיצויי פיטורים על בסיס פסק בורר, אך בהמשך טען כי החרגת פרמיה קבועה של 33% מהחישוב אינה צודקת. על אף שחתמה על מספר כתבי ויתור עם קבלת כל תשלום מפיצוייה, מצא בית המשפט כי כתבי ויתור אלה אינם תקפים משום שהמשיבה לא הייתה מודעת לכך שהפרמיה אינה נכללת; ויתור לא מודע שבו צד אינו מודע לזכויותיו נחשב לא יעיל. בית הדין פירש את המונח "משכורת חודשית אחרונה" בהתייחסו לחוק פיצויי פיטורים, וקבע כי הוא כולל רכיבי שכר רגילים כמו הפרמיה הקבועה, אלא אם נאמר במפורש אחרת בהסכמים. פרשנות זו נתמכה בעדויות המצביעות על כוונת הצדדים לפעול על פי אמות מידה משפטיות, ולא להגדיר מחדש מונחים בהסכם הפרישה של העובד. בית המשפט הדגיש כי תוקפו של כתב הוויתור מחייב מודעות, דבר שלא היה כאן, שכן המשיב לא קיבל הסבר או פירוט של חישובי הפיצויים. כתוצאה מכך, היא שמרה לעצמה את הזכות לדרוש תשלום נוסף המשלב את הפרמיה. ערעורה של המערערת נדחה בצו לתשלום הוצאות המשפט של המשיב, דבר המחזק את חשיבות ההכרה בכל רכיבי שכרו הרגיל של עובד בחישובי פיטורים, אלא אם כן נקבע אחרת בבירור.