רע"א 2993/04

תקציר

במקרה שנדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ביקש המבקש רשות ערעור על החלטה בעניין הוצאות משפט בעקבות פסיקה קודמת. המשיבים תבעו במקור פיצויים בסך של כ-4.5 מיליון ש"ח, אך בית המשפט דחה את טענותיהם ופסק למשיב אחד רק 300,000 ₪ לצד 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. ליבת הסוגיה נסובה סביב פרשנותה של תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי לעניין שומה ותשלום הוצאות משפט. המבקש טען כי ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות לחלקים המוצלחים של התביעה, והציע כי לרשם צריכה להיות סמכות שיקול דעת להתאים הוצאות בהתבסס על ראשי הנזקים שהתקבלו או נדחו. עם זאת, הן הרשם והן בית המשפט המחוזי קבעו כי פסק הדין הורה על תשלום כל הוצאות המשפט ללא סייג, תחת תקנת משנה (1), אותה העריך הרשם ללא שיקול דעת. בית המשפט המחוזי אישר כי הוצאות רגילות, כגון שכר טרחה ושכר עדים, יוחזרו במלואן בהתאם להוראות פסק הדין, ואילו הוצאות אחרות עשויות להיות נתונות לשיקול דעתו של הרשם לאחר שמיעת טענות הצדדים לפי תקנת משנה (2). נקבע כי כל ערעור על תניות פסק הדין בעניין הוצאות משפט צריך להיעשות בדרך של ערעור, ולא בדרך של ערעור על שומת הרשם. משכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, דבר המחזק את הנכונות הפרוצדורלית של החלטות הערכאות הנמוכות יותר בהקפדה על פסק הדין והוראות הרגולציה.