ת"פ 38864-10-21

תקציר

הכרעת הדין דוחה את הטענה המקדמית שהעלה בא כוח הנאשמים, לפיה העובדות המפורטות בכתב האישום אינן מהוות עבירה. לדברי השופט, יש לבחון את עובדות המקרה באופן מקיף, תוך התחשבות בחלק הכללי של כתב האישום המתאר את מערכת היחסים של הנאשמים עם הנאשם הראשון ואת תפקידם כמאבטחיו ועושי דברו. השופט טוען כי נוכחותם של הנאשמים בזירת העבירה, כפי שתוארה באישום הראשון, היא משמעותית ויש לפרש אותה בהקשר של יחסיהם עם הנאשם הראשון ומעורבותם בעבירות אלימות אחרות המפורטות באישומים השני והשלישי. השופט מדגיש כי בכתב האישום מצוין כי הנאשמים ביצעו את העבירות "במשותף", דבר שיש לו השלכות משפטיות ולא ניתן להתעלם ממנו. בנוסף, השופט מבהיר כי עצם הנוכחות בזירת הפשע אכן יכולה להוות ראיה לשותפות לדבר עבירה, ועל התביעה להוכיח כי נוכחות זו לא הייתה מקרית. השופט מפנה למספר תקדימים משפטיים לתמיכה בטענה זו. יתר על כן, השופט מדגיש כי ההחלטה הנוכחית אינה מבטאת כל עמדה לגבי התשתית הראייתית בפועל או האשמה הפוטנציאלית של הנאשמים, אלא מבוססת אך ורק על הערכה משפטית של כתב האישום. גזר הדין מאפשר אפוא אפשרות להרשיע את הנאשמים באישומים נגדם או בעבירות דומות, על סמך העובדות שהוצגו בכתב האישום.