ת"א 34062-09-12

תקציר

המחלוקת היא על זכויות השימוש בחצר הצמודה למבנה משותף בו מתגוררים התובעים והנתבעת. התובעים, הדיירים בבניין, טוענים כי החצר היא רכוש משותף שאמור להיות נגיש לכל הדיירים, ואילו הנתבע, בעל חנות בקומת הקרקע, טוען כי יש לו זכויות בלעדיות בחצר. ההיסטוריה של הסכסוך מתחילה בשנות ה-80, כאשר הבעלים הקודמים של הדירות תבעו את הדייר הקודם של החנות, מר בן ציון, על השימוש שלו בחצר. בית המשפט פסק לטובת בן ציון, והכיר בו כשוכר מוגן של החנות והחצר. המחלוקת הנוכחית מתעוררת משום שהנתבע רכש לאחרונה את החנות וטוען כי רכש את זכויותיה של בן ציון בחצר. עם זאת, טוענים התובעים כי זכויותיו של בן ציון מעולם לא הועברו לנתבעת. בית הדין בוחן את טענות הדחייה שהציגה הנתבעת, לרבות השתק, התיישנות והיעדר ניקיון כפיים מצד התובעים, אך דוחה את כולן. לאחר מכן הוא ממשיך להעריך את גופו של המקרה. נקבע כי החצר היא אכן רכוש משותף וכי הנתבע לא רכש כל זכות חזקה כדין מבן ציון, שכן האחרון לא התכוון להעביר את זכויותיו בחצר והליך ההעברה לא התנהל על פי דין. כמו כן, בית המשפט קובע כי טענת הנתבע כי רכש רישיון לחצר אינה תקפה, שכן מדובר בזכות אישית שאינה ניתנת להעברה ללא הסכמת בעל הנכס. בסופו של דבר, בית המשפט פוסק לטובת התובעים, מורה לנתבעת לפנות את החצר תוך 30 יום ופוסק לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.