ע"פ 4765/98

תקציר

במקרה דנן, הורשע המערער תחילה ברצח בעיקר על סמך עדותו של עד יחיד, ניזאר זכזק, שטען כי ראה את המערער ואחרים מכים למוות עצור בכלא מגידו. עם זאת, ראיות מכריעות נמנעו בשל תעודת סודיות שניתנה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, אשר הגבילה את גישתו של הנאשם למידע בעל פוטנציאל לזיכוי. הודעותיו הקודמות של זקזק, שהוסתרו מההגנה, סתרו את עדותו במשפט, שכן בתחילה טען כי אינו יכול לראות מי נמצא בתוך האוהל שבו אירעה המכות. מאוחר יותר הוא שינה גרסה זו, וציין כי היה עד לאירוע בבירור דרך אוהל פתוח. העלמת ראיות זו מנעה מההגנה לערער על אמינותו של זקזק באמצעות חקירה נגדית. בית המשפט העליון, בערעור ובגילוי דברים אלה, קבע כי קיים ספק משמעותי באשר לאשמתו של המערער, שכן הראיות נגדו אינן עומדות בנטל הנדרש גם במשפט אזרחי. בית המשפט מתח ביקורת על הליך הסודיות ועל כישלון התביעה ובית המשפט לבחון באופן ביקורתי האם החיסיון מוצדק והאם הוא מפר את זכותו של המערער להגנה הוגנת. בסופו של דבר, הדבר הוביל לזיכויו של המערער בשל ספקות בדבר אשמתו, כאשר בית המשפט הדגיש את הצורך של התביעה להציג את כל הראיות הרלוונטיות, גם אם הן מטילות ספק בעניינה של התביעה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כשל מערכתי חמור בטיפול בחיסיון, וקרא לתיקונים כדי למנוע מקרים דומים בעתיד. פסק הדין הדגיש את זכותו הבסיסית של נאשם לעיין בכל חומרי החקירה הנוגעים לאישום נגדו, והדגיש את החפיפה בין זכות זו לבין האינטרס הציבורי באמת.