ה"פ 186/96

תקציר

התיק נסוב סביב הבעלות על שתי חלקות קרקע בירושלים, המכונות "בור שיבר", שהיו במקור בבעלות החברה המבקשת. החברה העבירה את הקרקע לעירייה בהתאם להסכם לביצוע תב"ע לצורך ייעודה לצורכי ציבור. ההסכם נעשה תחת איום בהפקעה, ובתמורה קיבלה החברה זכויות בנייה משמעותיות לפיתוח מגרשים נוספים שבבעלותה. בהמשך ביקשה העירייה לשנות את ייעוד הקרקע לשימוש מסחרי ולהעבירו לצד שלישי לצורך פיתוח. החברה המבקשת טענה כי הקרקע הועברה בכפייה וללא פיצוי וביקשה פסק דין הצהרתי שיבסס את זכותה לרכוש מחדש את הקרקע, תוך הסתמכות על סעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט קבע כי העברת מקרקעין אינה "הפקעה" במובן הטכני ולכן סעיף 196 אינו חל. עם זאת, החברה הייתה רשאית לרכוש מחדש את הקרקע לפי סעיף 195, החל על קרקע שנרכשה בביצוע תכנית על פי הסכם. בית המשפט פירש את המונח "נרכש" בסעיף זה באופן רחב כך שיכלול רכישות שנעשו תמורת תמורה שאינה תשלומים כספיים, כגון אחוזי בנייה. עוד נמצא כי ההסכם נעשה "בצל" ההפקעה, ולכן זכותה של החברה לרכוש מחדש את הקרקע עדיפה על זכויותיהם של צדדים שלישיים פוטנציאליים. כמו כן, נטל ההוכחה מוטל על בעל הקרקע, והעובדה שהזכות הנטענת היא זכות חוקתית משפיעה על כמות הראיות הנדרשת. בית המשפט קבע כי לחברה המבקשת זכות לרכוש מחדש את קרקע "בור שיבר", ובלבד שיתקיימו התנאים בסעיף 195, לרבות שינוי ייעוד, כוונת העירייה להעביר את הקרקע ונכונות המבקשת לשלם בהתאם לאמות המידה האמורות בסעיף. כמו כן חויבה העירייה לשאת בהוצאותיו המשפטיות של המבקש.