ת"א 4952-03-22

תקציר

המחלוקת נסובה סביב חניון חסום, שהנאשם חסם את הגישה אליו. התובעים, שבבעלותם סופרמרקט במרכז מסחרי שלקוחותיו משתמשים בחניון, טענו כי החסימה הייתה מעשה נקמה לאחר שתבעו את הנתבע על דמי ניהול. מנגד, טענה הנתבעת כי מדובר באמצעי זמני לטיפול בבעיות בטיחות וטענה כי קיימת הסכמה משתמעת לפיה התובעים לא יצטרכו לשלם עבור השימוש בחניון אם הנתבעת תכסה את הוצאות התחזוקה, אותן משלמים התובעים כיום. השופט פסק לטובת התובעים וקבע כי מעשיו של הנתבע היו בלתי חוקיים. הסכם המכר בין הצדדים, אותו פירשה השופטת בנסיבות חיצוניות כפי שנחתם לפני תיקון סעיף 25 לחוק החוזים, העניק לתובעים זכויות חניה כל עוד המרכול שלהם פעל מהמקום. זכות זו לא הייתה קשורה לדייר ספציפי ולא הייתה מוגבלת בזמן. לפיכך, נדחתה טענת הנתבעת כי זכות השימוש בחניון מוגבלת לתקופת החכירה. עוד קבעה השופטת כי זכויות החניה אינן קשורות לדמי האחזקה וכי קשייה של הנתבעת אינם מצדיקים את חסימת החניון. כמו כן, השופט הורה על רישום הערה בדבר זכויות החניה בטאבו, תוך שהוא דוחה את טענת הנתבעים כי הדבר יכפיף את זכויותיהם הקנייניות. עוד נקבע בצו כי התובעים ושוכרים יוכלו להשתמש בשני מפלסי החניון כהגדרתם בהסכם השכירות. עם זאת, היא אפשרה לנתבעת לבצע עבודות תחזוקה, כל עוד היא הבטיחה את בטיחות המשתמשים ופגעה באופן מינימלי בזכויות החניה המוכרות. כמו כן נפסק כי הנתבע יכסה את הוצאות המשפט של התובעים. החלטה זו, שקיבלה את טענת התובעים, הסירה למעשה את החסימה בחניון. היא הבהירה את זכותם של התובעים להשתמש בחניון כל עוד הסופרמרקט שלהם פועל, וציינה כי זכות זו משתרעת על שני המפלסים ואינה מוגבלת בשום תקן חניה. יש לציין כי השופט לא קבע את תקופת תוקפן של זכויות החניה והשאיר סוגיה זו להכרעה עתידית.