ע"א 241/60

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך בין תובע, שתבע שני נתבעים – ראש עיריית רמת גן וסגנו – בגין לשון הרע, שנבעה מהתבטאויות שנאמרו במהלך ישיבת מועצת עיריית רמת גן. התובע תבע פיצויים בסך 2,500 ₪, אך הנתבעים טענו לחסינות מוחלטת, שכן ההתבטאויות נאמרו במסגרת תפקידם הרשמי כנבחרי ציבור. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת הנאשמים, והערעור לערכאה הגבוהה יותר נדחה. על פי פסק הדין, ראש העיר וסגנו חויבו להשתתף בדיון המדובר, והחסינות המוחלטת ממנה נהנו כעובדי ציבור חלה במשפט האזרחי, בדיוק כפי שהיה במשפט הפלילי הקודם הנוגע לאותו אירוע. השופט דחה את תביעת התובע, תוך שהוא מצטט את סעיפים 19(1)(ט) ו-19(2) לפקודת הנזיקין האזרחית, 1944, הקובעים כי לא ניתן לתבוע עובדי ציבור המדברים במהלך דיונים שהם מחויבים להשתתף בהם בגין לשון הרע, גם אם האמירות שהם אומרים אינן אמת. עוד צוין בפסק הדין כי טענת התובעת נראית מופרכת וציטט פסיקה אנגלית קודמת התומכת בפיטורים, וצוין כי התביעה עולה כדי הטרדה וחסרת שחר. הערעור נדחה, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 250 ₪.