ת"א 36132-04-24

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של ההחלטה, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים ובחידושים המשפטיים העולים ממנה: **א. רקע עובדתי והטענות המרכזיות:** התובעת, חברת מגמה (א.ב.י.) 2006 בע"מ, הגישה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין לבית משפט השלום בפתח תקווה. הנתבעות הן חברת ר.פ.י.ג. נכסים והשקעות בע"מ (נתבעת 1) וחברת דוידוב נכסים ובנין בע"מ (נתבעת 2). הנתבעת 2 הגישה בקשה דחופה להעברת הדיון לבית משפט השלום במחוז תל אביב – יפו, בטענה לקיומה של תניית שיפוט ייחודית בהסכם שנכרת בינה לבין התובעת, הקובעת סמכות שיפוט בלעדית לערכאות בתל אביב-יפו. התובעת טענה, מנגד, כי לנוכח תקנה 7(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות החדשות"), המאפשרת הגשת תביעה בבית משפט המוסמך לדון נגד אחד הנתבעים, כאשר המקרקעין שבנדון נמצאים בתחום השיפוט של בית משפט השלום בפתח תקווה (ולפיכך קיימת סמכות מקומית לדון נגד הנתבעת 1), יש לדון בתביעה בפני בית משפט זה, גם ביחס לנתבעת 2, וזאת חרף תניית השיפוט, שכן הנתבעת 1 אינה צד להסכם. **ב. העקרונות המשפטיים העיקריים:** 1. **סמכות שיפוט מקומית:** ההחלטה דנה בסוגיה מורכבת של סמכות שיפוט מקומית, ובפרט במתח שבין תניית שיפוט ייחודית בהסכם לבין הוראות התקנות החדשות לגבי תביעות הכוללות מספר נתבעים. * **תקנה 7 לתקנות החדשות:** * תקנה 7(א) קובעת כללים כלליים לסמכות מקומית, כולל האפשרות להסכמה בין בעלי הדין על מקום השיפוט. * תקנה 7(ג) קובעת כי "בית המשפט המוסמך לדון בתביעה הכוללת כמה נתבעים הוא בית משפט המוסמך לדון נגד אחד מהם לפי תקנות משנה (א) או (ב)". 2. **תניית שיפוט ייחודית:** ההחלטה נדרשת לבחון את תוקפה והיקפה של תניית שיפוט ייחודית, הקובעת סמכות שיפוט בלעדית לבית משפט מסוים. 3. **פרשנות התקנות:** ליבת ההכרעה נסובה סביב פרשנות תקנה 7(ג) אל מול תקנה 7(א) סיפא (המתייחסת להסכם שיפוט), והשאלה האם הוראת תקנה 7(ג) גוברת על הסכם שיפוט, במיוחד כאשר נתבע אחד (הנתבעת 1) אינו צד להסכם. 4. **תום לב דיוני:** בית המשפט דן גם בשאלת עיתוי הגשת הבקשה והשלכותיה על תום הלב הדיוני, אם כי לבסוף לא קבע חוסר תום לב מובהק. **ג. ניתוח ההחלטה והחידושים המשפטיים:** 1. **הכרה בסמכות מכוח תניית שיפוט:** בית המשפט פוסק כי באופן עקרוני, תניית שיפוט ייחודית גוברת על מבחני הזיקה הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי (הן הישנות והן החדשות). הדבר נובע מהכרה בחופש החוזים ובהסכמת הצדדים. עמדה זו נתמכת בפסיקות קודמות של בית המשפט העליון (ע"א 2339/92 עמידר) ובעמדת פרופ' רוזן צבי. 2. **פרשנות תקנה 7(ג) – חידוש פוטנציאלי:** * התובעת, באמצעות הפנייה לד"ר רוזן צבי, טוענת כי לשון תקנה 7(ג) החדשה, בניגוד לנוסח הישן, משנה את הדין ומאפשרת לתובע "לגרור" נתבעים נוספים לפורום שנקבע בהסכם שיפוט, גם אם הם אינם צד להסכם. * בית המשפט, אף שהוא מכיר בטעם הרב בפרשנות זו ובלשון התקנה החדשה, **דוחה** את העמדה כי תקנה 7(ג) גוברת על הסכם שיפוט בכל מקרה. בית המשפט מדגיש את **הטעם המהותי** שביסוד הפסיקה הקודמת, לפיו אין לאפשר לתובע להתנער מהסכמתו להסכם שיפוט, במיוחד כאשר הוא עצמו היה צד להסכם. * **חידוש אפשרי:** בית המשפט מבחין בין מצב בו הנתבע שאינו צד להסכם הוא זה הטוען לסמכות מכוח זיקה, לבין מצב בו התובע (שהוא צד להסכם) הוא זה המבקש "להתחמק" מתניית השיפוט. בעוד שהראשון עשוי להצדיק את גמישות תקנה 7(ג), האחרון אינו מצדיק זאת. בית המשפט למעשה מצמצם את ההשפעה של תקנה 7(ג) במקרים בהם יש הסכם שיפוט ברור. 3. **קשר משפטי בין הנתבעים:** בית המשפט מציין את עמדתו של רוזן צבי, לפיה תקנה 7(ג) עשויה לאפשר גרירת נתבעים שאינם צד להסכם, **רק אם קיים קשר משפטי** בינם לבין הנתבע שחתם על הסכם השיפוט (כגון חברה ובעל השליטה בה). אמנם, ההחלטה לא מכריעה הלכה למעשה בשאלה זו, אך היא מזהה כיוון פרשני שצפוי להתפתח. 4. **השפעת תום הלב ו"הזדמנות ראשונה":** * בית המשפט דן בעיתוי הגשת הבקשה, אך לא מצא כי היא נגועה בחוסר תום לב מובהק, בין היתר בשל העובדה שהנתבעת 2 לא הייתה מיוצגת בעת הגשת כתב ההגנה. * הוא מכיר בכך שעל פי כלל "ההזדמנות הראשונה", יש להעלות טענת סמכות מקומית בכתב ההגנה. אולם, בית המשפט נוקט בגישה מקלה יותר כאשר מדובר בבעל דין שאינו מיוצג, ומרחיב את פרשנות "ההזדמנות הראשונה" במקרים כאלה. 5. **זיקה מיוחדת של הנתבעת 1 להסכם:** נקודה משמעותית בהחלטה היא ההכרה בכך שלנתבעת 1 יש "זיקה ברורה" להסכם, שכן היא מוגדרת כמנהלת הפרויקט. זיקה זו מחזקת, לדעת בית המשפט, את המשקל שיש לתת לתניית השיפוט הייחודית. בכך, ההחלטה מציעה מבחן נוסף להכרעה במתח שבין תקנה 7(ג) לתניית שיפוט. 6. **החלטה בפועל:** למרות הניתוח המשפטי המעמיק, בית המשפט **מקבל את הבקשה** ומורה על העברת התיק לתל אביב-יפו. זאת, על בסיס הדגש על הסכמת הצדדים, אך תוך חיוב הנתבעת 2 בהוצאות התובעת בשל עיתוי הגשת הבקשה. **ד. סיכום:** ההחלטה מהווה דוגמה ליישום מורכב של כללי הסמכות המקומית, תוך ניסיון לאזן בין הרצון להגן על הסכמות חוזיות (תניית שיפוט) לבין הוראות התקנות החדשות בדבר ריבוי נתבעים. בית המשפט מציג קו פרשני לפיו, גם תחת התקנות החדשות, תניית שיפוט ייחודית שמורה על מעמדה, במיוחד כאשר התובע, שהוא צד להסכם, מנסה להתחמק ממנה, ובמיוחד כאשר לנתבע שאינו צד להסכם יש זיקה משמעותית להסכם המקורי. עם זאת, הגמישות שהוכנסה לתקנות החדשות, והרצון לקדם יעילות דיונית, ממשיכים לעורר דיונים פרשניים שיצטרכו להתברר בפסיקות עתידיות. ההחלטה מדגישה את החשיבות של ניסוח מדויק של סעיפי שיפוט, ואת ההשלכות של התנהלות דיונית.