דנ"א 7325/95

תקציר

בתביעת לשון הרע מורכבת שבה היו מעורבים ידיעות אחרונות ומר יוסף קראוס, השאלה המרכזית הייתה האם אי פרסום תיק החקירה נגד קראוס על ידי העיתון מהווה סירוב להגנת האמת. הפרשה נסובה סביב טענות לפיהן קראוס קיבל היתרי בנייה בלתי חוקיים, כאשר העיתון פרסם סדרת כתבות שהצביעו על התנהגות בלתי הולמת. בעוד התובע המחוזי סגר בסופו של דבר את התיק בשל חוסר ראיות מספיקות, מה שמרמז על חפותו של קראוס, הדבר לא דווח על ידי העיתון. בית המשפט העליון בחן בדיוניו אם השמטת עדכון חיוני זה פוגעת בטוהר המידות של פרסומיו הקודמים של העיתון. בית המשפט היה חצוי, כאשר דעת רוב קבעה כי הפרסומים הראשונים מוגנים תחת הגנת האמת, שכן הם שיקפו נאמנה את המצב בעת הדיווח. לטענתם, הגנה זו נמשכת אלא אם יוכח אחרת, וכל אי דיווח מאוחר יותר על סגירת התיק נופל תחת כללי האתיקה המקצועית ולא החובה החוקית. עם זאת, דעת מיעוט טענה כי האופי המתמשך של הכתבות יוצר ציפייה לאמת מוחלטת, ומחייב את העיתון לדווח על הסגירה כדי לשמור על דיוק והגינות. מיעוט זה הדגיש כי זכות הציבור לדעת מחייבת דיווח מקיף ואמיתי, ורואה במחדל פוטנציאל הטעיה, ובכך אינו מתיישב באופן מלא עם הגנת האמת בפרסום. בסופו של דבר אישר בית המשפט את פסק הדין לטובת הגנת האמת של העיתון, אם כי תוך ביקורת אתית חריפה על כך שלא דיווח על סגירת התיק באופן מקיף.