פש"ר 17870-11-13

תקציר

בית המשפט בחן שתי שאלות. ראשית, היא בחנה את ההסכם שנכרת בין הסבתא, החייבת ושושנה, ומצאה כי הצדדים התכוונו לערוך הסכם לרכישת החנות. בית המשפט מצא כי החייב ושושנה הציגו גרסאות שונות להסכם, וכי טענת המנהל המיוחד כי נערך הסכם מכר נתמכת בראיות. עם זאת, בית המשפט מצא כי הסכם המכר לא שוכלל לכדי הסכם מחייב. החייב ואורי טענו כי לא נטלו הלוואה, ולכן ההסכם לא מומש. כמו כן, לא נמצאה כל ראיה לתשלומים כלשהם ששילמו החייב או שושנה לסבתא, והערת האזהרה לטובתם נמחקה זמן קצר לאחר רישומה. בית המשפט הגיע למסקנה כי המנהל המיוחד לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי ההסכם בוצע, וכי אין די ברישום הערת אזהרה לבדה כדי להעביר את הבעלות. לפיכך נדחתה בקשת המנהל המיוחד. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.