ת"א 75948-12-20

תקציר

המבקשים ביקשו לחייב בהוצאות משפט באמצעות תקנה 157(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, המאפשרת לבית המשפט להורות לתובע להעמיד ערבות להוצאות הנתבע. הכלל, שמטרתו למנוע תביעות סרק תוך הבטחת תשלום הוצאות הנתבעת, חל בראש ובראשונה על תובעים שהם חברות, למעט העובדה שאין נדרשת ערבות מתובעים בודדים. בית המשפט הישראלי, במקרה זה, בוחן את הבקשה לשחרור בערבות לפי כלל 157(א) ובוחן את עיתוי הבקשה, סיכויי התביעה ומצבם הכלכלי של שני הצדדים. הנתבעים טענו כי התובעת התמהמהה בהגשת התביעה, אך בית המשפט מצא כי גם בקשת הנתבעים הוגשה בתוך לוח הזמנים הפרוצדורלי המוסכם. עוד קבע בית המשפט כי הנתבעים לא הוכיחו די הצורך כי יש לחייב את התובע, יחיד, בהפקדת ערבות, במיוחד לאור העובדה שהתובע הוא אזרח ישראלי, שילם חלק משכר הטרחה ומיוצג על ידי עורך דין. יתר על כן, טענותיהם והודאותיהם של הנתבעים עצמם, לרבות סכום של 600,000 דולר שהיו חייבים לכאורה לתובע, מחלישים את טענתם לדרישת ערבות. בית המשפט, תוך נקיטת זהירות וציון השלב המקדמי של ההליך, מגיע למסקנה כי זכות הגישה של התובע לערכאות גוברת על חששותיהם של הנתבעים מפני השבת עלויות. לפיכך, הבקשה להפקדת ערבות נדחית ללא צו להוצאות, בהתחשב בנימוקי ההחלטה.