ק"ג 62449-05-20

תקציר

בית המשפט מקבל את קביעתו של בית המשפט קמא כי סעיף 52.8 לתקנות אינו סותר את תקנת הציבור, כי טענתה העיקרית של המערערת המבוססת על הפרת סעיף 18(ב) לחוק אינה משכנעת, וכי החברה המנהלת לא כשלה בחובות הגילוי וההודעה שלה כלפי המערערת. גם אם החברה לא הייתה ממלאת את חובתה לשלוח את התקנות למערער בעת הצטרפותו, לא היה בכך כדי לזכות אותו בקצבת נכות בגין התקופה שקדמה ל-12 החודשים שקדמו לתביעתו. זכויותיו של המערער נקבעות על פי התקנות שהיו בתוקף בעת האירוע המזכה, אליהן יכול היה לגשת בקלות, ולא על פי התקנות שהיו בתוקף בעת הצטרפותו. זאת ועוד, שינוי החקיקה בשנת 2014 תומך במסקנה כי להפרה הנטענת לא היו השלכות מעשיות. בית המשפט מסכים גם עם קביעת הערכאה הנמוכה יותר, לפיה החברה המנהלת לא הפרה כל חובת גילוי והודעה נוספת לה טענה המערערת. החברה לא נדרשה לשלוח לו סיכום של התקנות או להדגיש הוראות מסוימות בהן. יתר על כן, טענת המערער בדבר הימנעותה של החברה מליידע אותו על הפסקת הפיקדונות על ידי מעסיקיו נחשבת להרחבה אסורה של כתבי הטענות ועל כן היא נדחית. עם זאת, בית המשפט ממליץ לממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון לבחון דרכים לשיפור הנגישות של הוראות התקנות, לרבות דרישות הזכאות, והיקף חובות הגילוי וההודעה בעת הפסקת הפיקדונות. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.