ת"א 50554-06-20

תקציר

בעל מגרש בנתניה, שייעודו שונה ממגורים לציבורי ללא הקצאת קרקע חלופית למגורים, תבע את העירייה לאכוף שני הסכמים. ההסכם הראשון, משנת 1994, קבע כי העירייה תכין תוכנית מתאר חדשה להשבת הקרקע לייעוד מגורים. בהסכם השני, משנת 2010, צוין כי ייעוד הקרקע יישאר ציבורי וכי תכנית מתאר חדשה תקצה לתובעת קרקע חלופית למגורים. לאחר מספר שנים של משא ומתן עקר, הגיש התובע תביעה בשנת 2019. הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה משום שהוגשה שלא בזמן, למעלה משבע שנים לאחר שקמה עילת התביעה. בית המשפט הסכים כי התביעה אכן נדחתה בזמן. בית המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות החלה לרוץ עם התגבשות עילת התביעה של התובע, ולכל המאוחר בשנת 2012, כאשר העירייה הכחישה את תוקפם המחייב של ההסכמים. בית המשפט דחה את טענות התובעת להארכת התקופה להגשת התביעה, וקבע כי המו"מ שלאחר מכן לא איפס את שעון ההתיישנות. מאחר שהתביעה הוגשה למעלה מתשע שנים לאחר שקמה עילת התביעה, דחה אותה בית המשפט כמיושנת, מבלי להתעמק לגופה. משכך, נדחתה בקשת התובעת למתן פסק דין הצהרתי לאכיפת ההסכמים, וכל צד חויב בהוצאותיו המשפטיות.