ע"א 39344-10-19

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על הסכם מתנה בין שני צדדים. המערערת טענה כי ההסכם מהווה התחייבות למתן מתנה ולא מתנה גמורה, אך בית המשפט לא מצא עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא, שצידד במשיב. פסק דינו של בית משפט קמא, אשר העניק למשיבה את כל הסעדים להם עתרה, התבסס על בחינה מעמיקה של שתי הסוגיות העיקריות: מהות המתנה ומהות התנאי במסגרת הסכם המתנה. הסוגיה הראשונה נגעה לטיבה של המתנה, האם מדובר במתנה מלאה או בהתחייבות לתת מתנה. בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי לשון ההסכם מצביעה על מתנה שהושלמה, שהועברה באופן מיידי ומלא. נבחנו מבחני עזר – לרבות היעדר ייפוי כוח ואי דיווח על המתנה לרשויות המס – כדי לאמת את הכוונה שעמדה מאחורי המתנה, אך בית המשפט מצא כי משקלן של אינדיקציות אלה גובר על לשונו הברורה של ההסכם. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי המתנה אכן הושלמה. הסוגיה השנייה התייחסה לטיבו של תנאי בהסכם המתנה, שאסר על מכירת הבית במתנה לצד שלישי ללא הסכמת המשיב. המערערת טענה כי תנאי זה הוא חיוב בגין המתנה ולא תנאי מפסיק. עם זאת, בית המשפט אישר את קביעתו של בית משפט קמא כי התנאי אכן היה ביטולו, שהפרתו תוביל לביטולה המיידי של המתנה. בית המשפט הדגיש את חשיבותו של תנאי זה בפני המשיבה, שביקשה להבטיח את זכותה לגור בבית ולשמור על השליטה בו במהלך חייה. הפרת תנאי זה נחשבה להפרת אמונים משמעותית, המצדיקה את ביטול המתנה. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענת המערערת כי הפרת התנאי תוקנה, שכן הראיות שהוצגו אינן מספיקות לתמיכה בטענה זו. גם אם ההפרה הייתה מתוקנת, בית המשפט הדגיש כי מהות התנאי עדיין הופרה, דבר המצדיק את ביטול המתנה. לבסוף, סירב בית המשפט להתערב בהחלטת בית משפט קמא בעניין ההוצאות, ופסק למשיב הוצאות משפט בסך 25,000 ₪. השופטים הסכימו פה אחד עם פסק הדין, והוחלט כי הערעור יידחה.