תא"מ 38667-07-18

תקציר

רכבו של המבוטח נגנב ונמצא מאוחר יותר בשכם עם סימני פריצה. חברת הביטוח סירבה לפצות את המבוטח בטענה שהוא גרם לגניבה בכוונה. על פי החוק בישראל, על המבוטח להוכיח תחילה את התרחשות המקרה הביטוחי (במקרה זה, גניבה), ולאחר מכן על המבטח להוכיח קיומם של חריגים המאפשרים לו להסיר את אחריותו הביטוחית, כגון שהמבוטח גרם במתכוון לאירוע הביטוחי. המבטחת טענה כי המבוטח מסר עובדות כוזבות לגבי נסיבות הגניבה בכוונת מרמה. העובדות המדוברות התייחסו לסתירות בגרסאות המבוטח לאירועים סביב הגניבה, כגון האם הזיז את מיקום רכבו ואת ציר הזמן שבו ראה את הרכב לאחרונה. בית המשפט בחן את טענת המבטחת כי המבוטח ביצע תרמית ומצא כי המבטחת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. המבטחת נדרשה להציג ראיות מוצקות, אך לא עשתה כן. הסתירות בדברי המבוטח, אף שיצרו אי נוחות, לא נגעו במישרין לגניבת הרכב ולא היה בהן די כדי לבסס מרמה. יתר על כן, המבטחת לא יכלה להצביע על מניע ברור להונאה הנטענת. בית המשפט הדגיש כי הסנקציה החמורה של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח – הפוטר את חברת הביטוח מאחריות – צריכה להיות מיושמת רק כאשר קיים יסוד מוצק לכך. מאחר שהמבטחת לא הצליחה להוכיח את תביעתה, פסק בית המשפט לטובת המבוטח. המבטח חויב לפצות את המבוטח בסכום של 75,000 ₪, צמוד ריבית והתאמות כנדרש בחוק ממועד מקרה הביטוח. כמו כן נדרשה המבטחת לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המבוטח, לרבות שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% מסכום פסק הדין. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 18.5.2021.