ע"פ 350/91

תקציר

בית המשפט העליון דחה ערעור לפסול שופט על סמך שתי טענות. הטענה הראשונה, לפיה נודע לשופט על עברו הפלילי של המערער שנה קודם לכן, נדחתה מאחר שהועלתה מאוחר מדי ולגופו של עניין. גם הטענה השנייה, לפיה השופט כבר הביע דעה על מהימנותו של עד במשפט מאוחד, נדחתה. בית המשפט הסביר כי אין זה אפשרי או הכרחי ששופט יהיה אדיש לחלוטין לראיות שהוצגו. איחוד משפטים כדי להימנע משמיעת אותם עדים פעמיים הוא חוקי ואינו מצדיק פסילת שופט, במיוחד כאשר המערער הסכים לכך. בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין משפט מושבעים למשפט שופטים, וציין כי מצופה מהשופטים להסתמך על שיקול דעתם המקצועי. זאת ועוד, המערער אינו יכול לדרוש פסילת שופט רק משום שראיות כלשהן שהוצגו במשפט משותף משפיעות עליו. פסק הדין גם הבהיר את הוראות החוק לצירוף משפטים ולהפרדתם, תוך הדגשת האינטרס הציבורי בהליכים יעילים. סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לגזור את דינו של נאשם שהודה תחילה כאשר הוא אמור להעיד במשפטו של נאשם אחר. התייחסויותיו הקצרות של השופט לקשר בין נאשמים בגזר הדין אינן עילה לפסילה, ואינן משפיעות על חוסר משוא הפנים של בית המשפט כלפי נאשמים אחרים, כל עוד הם מקפידים על דיני הראיות. ככלל, נהלי השופט היו כדין והערעור נדחה.