ע"פ 1713/95

תקציר

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי עסקה במקרה בו הורשע המערער בהריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין בגין מות אשתו, כתוצאה מאירוע דקירה במהלך קטטה אלימה. חרף טענות להגנה עצמית, מצא בית המשפט כי מעשיו של המערער חרגו מאמצעי הגנה סבירים כאשר דקר את אשתו בחזה ובירך, וגרם לה לחבלת ארטריה קטלנית. דעת הרוב, שאישרה את הרשעתו בהריגה, הדגישה כי המערער היה מודע לפוטנציאל החבלה החמורה, שיעיד על כך היקפם ועומקם של פצעי הדקירה, ובפרט פצעי הירך שקטעו את עורק הירך וגרמו לאיבוד דם מסיבי. בית המשפט התייחס גם לסוגיית הרשלנות וקבע כי גם אם ניתן לשקול הגנה עצמית, המערער לא דאג לכך שאשתו תקבל טיפול רפואי הכרחי לאחר הדקירה, שתרמה למותה מדימום רב. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את הערעור ברוב קולות. השופטים בך ושטרסברג-כהן סברו כי הנסיבות, לרבות מודעותו של המערער ומעשיו המכוונים במהלך העימות הפיזי, מתיישבות יותר עם הריגה ולא עם גרימת מוות ברשלנות. הם טענו כי התנהגותו של המערער מעידה על רמה מספקת של פזיזות ומודעות לתוצאה הקטלנית הפוטנציאלית. לעומת זאת, השופט קדמי הציג חוות דעת חולקת, ממנה עולה כי ניתן לראות את המעשים בגרימת מוות ברשלנות נוכח היעדר ראיות המצביעות על כך שלמערער הייתה כוונה הנדרשת לגרום נזק גופני חמור. עם זאת, דעת הרוב אישרה את פסק הדין המקורי, ממנו עולה כי מעשיו של המערער ומותו כתוצאה מכך תואמים את אמות המידה המשפטיות להריגה, ובכך אישרו את ההרשעה הראשונית ואת גזר הדין.