ת"א 9521-11-21

תקציר

בית המשפט קיבל את בקשת המשכיר לסעד זמני, ופסק לטובתם. החלטה זו התבססה על שלושה שיקולים מרכזיים. ראשית, הוערכו סיכויי הצלחת תביעתו של המשכיר. המשכיר ביקש לפנות את השוכר ואת שוכר המשנה, ולהפסיק את השימוש במושכר כספא. השופטת קבעה כי השימוש בנכס כספא אינו מותר על פי הסכם השכירות, וכי המשכיר לא הסכים לשימוש זה. הפרה זו של תנאי השכירות הקנתה למשכיר עילה לפינוי לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר. עוד קבעה השופטת כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשכיר. בעוד שאיסור על הקמת הספא יגרום נזק כספי לשוכרים, הנזק שנגרם למשכיר כתוצאה מהפרת החוזה והשימוש ברכושו ללא הסכמתם לא היה כלכלי גרידא והיה קשה לכמת. כיבוד זכויות הקניין של המשכיר, גוף דתי אורתודוקסי, ומניעת נזק חושי ופוטנציאלי בלתי הפיך למוניטין, גברו על הנזק הכלכלי לשוכרים. שנית, לא היה שיהוי מופרז בבקשה לסעד זמני, והמשכיר לא פעל בחוסר תום לב. הבקשה הוגשה זמן קצר לאחר שנודע למשכיר על השימוש בנכס, והמשכיר היה חרוץ בקידום האינטרסים שלהם. לבסוף, הסעד הזמני המבוקש - איסור פעילות ספא - היה זהה לאחד הסעדים האחרונים הנתבעים, וכל השיקולים תמכו במתן סעד זה בשלב ביניים. הצו נכנס לתוקף לאחר ששוכרים הפקידו ערבות בסך 400,000 ₪, והם חויבו לשלם למשכיר הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪ בתוך 30 יום. לדיירים שמורה הזכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי.