ע"א 544/65

תקציר

ערעור זה הוגש על ידי הרשות על פסק דין של בית המשפט המחוזי שביטל החלטה של בית משפט השלום. בית משפט השלום פסק מלכתחילה לטובת הרשות, והורה למשיבים – אם ובתה הבוגרת – לפנות דירה ששכרו. הדירה המדוברת נמצאה בחצר בית ברחוב רמב"ן בירושלים. האם ניהלה את המשא ומתן על חוזה השכירות בשם בתה, שחתמה על החוזה. על פי החוזה, הדירה הייתה אמורה לשמש למגורים בלבד. עם זאת, האם השתמשה בדירה גם לעסקי הקוסמטיקה שלה. הבת עזבה את הדירה בשנת 1957 לאחר שנישאה ועברה לבאר שבע. האם המשיכה להשתמש בדירה לעבודתה, ונציג בעלת הבית ידע על כך, כמו גם על כך שתנאי החוזה לא קוימו, אך לא התנגד. כאשר נמכר הבית לרשות בשנת 1964, דרש בעל הבית החדש מהמשיבים לפנות את הדירה, בטענה שהבת נטשה אותה והאם היא מסיגת גבול שאין לה זכות להיות בה. המשיבים טענו כי הדירה הושכרה עבור שניהם, וכי בעל הדירה הקודם ידע על עסקיה של האם והסכים לכך. עוד טענו כי הרשות, כבעלת הבית החדשה, מחויבת למעשיו של המשכיר הקודם. בית המשפט המחוזי הסכים עם המשיבים וביטל את פסק דינו של בית משפט השלום. שופטי הרכב בית המשפט העליון הסכימו פה אחד עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבעו כי הרשות לא עמדה בנטל ההוכחה לפינוי, וכי בא כוחו של המשכיר הקודם הסכים במשתמע לשימוש של האם בדירה. משכך, נדחה הערעור, והרשות חויבה לשלם למשיבים הוצאות בסך 750 לירות.