ת"א 9109-12-19

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעת פיצויים שהגיש חולה HIV נגד רופא שיניים (נתבעת 1) ומדינת ישראל (נתבעת 2). המטופל טען כי נאשם 1 לא העניק לו טיפול שיניים מיוחד עקב מחלתו וכי נאשם 2 לא התייחס כראוי לתלונתו נגד רופא השיניים. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית מחמישה טעמים: ראשית, המטופל לא הגיש חוות דעת רפואית שתתמוך בטענתו כי הטיפול אפשרי; שנית, בדיקה מקצועית של משרד הבריאות לא מצאה כל הצדקה לטענות החולה; שלישית, גם גורמי בריאות אחרים הפנו את המטופל לבית חולים, דבר המערער את טענתו נגד הנתבע 1; רביעית, הודעותיו של נאשם 1 וראיותיו כי הוא מטפל בחולי איידס תומכים בגרסתו של רופא השיניים לאירועים; וחמישית, גרסת המטופל לאירועים אינה אמינה. גם התביעה נגד נאשם 2, הנוגעת לטיפולו בתלונת המטופל, נדחית מארבעה טעמים: נאשם 2 פעל לבירור התלונה; זמני התגובה היו סבירים או בכל מקרה אינם מהווים עוולה; התביעה הייתה צריכה להיות מוגשת כעתירה מנהלית ישירה ולא כתביעה אזרחית עקיפה; והמטופל לא הוכיח כל נזק. התנהלותו של המטופל, לרבות תביעותיו הקודמות הרבות, מצביעה על ניסיון להכין תיק משפטי נגד נתבע 1 ולא לפעול בתום לב. ככלל, התביעה נדחית לגופה, והמטופל נדרש לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לשני הנתבעים.