ת"א 36934-12-09

תקציר

מדובר בהבטחה של מדינת ישראל להאריך את חוזה החכירה של קבוצת יכין חקל ב-49 שנים נוספות באותם תנאים. התובעים טענו כי מדינת ישראל התחייבה להאריך את חוזי החכירה שלוש פעמים: במכתב משנת 1954, בשנת 1991 באמצעות הבטחתם של מר שרון ומר ויטקון, ובמכתבו של מר ורדי משנת 1994. התובעים זנחו את תביעתם בנוגע למכתב משנת 1954 והתמקדו בהבטחה שניתנה בשנת 1991. השופט בחן חמש שאלות כדי לקבוע אם ההבטחה שניתנה בשנת 1991 היא הבטחה שלטונית מחייבת: האם ניתנה הבטחה, האם ההבטחה הייתה מפורשת, ברורה, חד-משמעית ואינה מוטלת בספק, האם התכוונו שלהתחייבות יהיה תוקף משפטי, האם ההבטחה ניתנה בסמכות והאם אכיפת ההבטחה אינה צודקת. השופטת קבעה כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת ההבטחה הראשונה שניתנה בדבר הארכת החכירה. גם אם ניתנה ההבטחה, היא נעדרת בהירות וסמכות, שכן היא סותרת את החלטת מועצת מקרקעי ישראל. כמו כן, לא הוכח כי הנותן והמקבל התכוונו לתת להתחייבות תוקף משפטי. באשר להבטחה השנייה של מר ורדי, קבע השופט כי אין מדובר בהבטחה עצמאית אלא רק בחזרה על ההבטחה הראשונה. המסקנה היא אפוא שלא ניתנה הבטחה שלטונית. לבסוף, בחן השופט את טענתם החלופית של התובעים כי על בית המשפט להורות למינהל להאריך את חוזי רשות הפיתוח באותם תנאים. השופטת קבעה כי למינהל יש זכות להוסיף סעיף שינוי ייעוד בעת חידוש החכירה ודחתה את תביעת התובעים. לפיכך, התביעה נדחית, וכל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך דינו.