ע"א 185/88

תקציר

במקרה דנן, ערער המערער, שנפגע בתאונת דרכים, על סכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, עליו ערער בית המשפט העליון. המערערת, שסבלה מחבלות קשות שגרמו לה 56% נכות לצמיתות, לא איבדה את כושר ההשתכרות מאחר שלא עבדה לפני התאונה. תביעותיה התמקדו בצורך בסיוע בשל נכותה ובהוצאות הרפואיות והנסיעות שנצברו וצפויות. בית המשפט המחוזי פסק פיצוי מוגבל בהתבסס על חישובי צרכי הסיוע שלה וההוצאות הצפויות. עם זאת, היא דחתה הגשת דו"ח לשירותי הרווחה ועדויות רפואיות מסוימות, תוך הסתמכות על תקנות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המחייבות מומחים רפואיים שמונו על ידי בית המשפט להוכחת בעיות רפואיות ספציפיות. בערעור הסכים בית המשפט העליון כי החרגת הדו"ח נכונה, שכן החוק מחייב להוכיח עניינים רפואיים באמצעות מומחים ממונים. עם זאת, היא מצאה טעות בסירוב לעדות הנוגעת לטיפולים הרפואיים שהתקבלו, שכן עדות כזו יכולה לספק הקשר עובדתי מכריע לקביעת מגבלות והוצאות, שאינן נחשבות לחוות דעת מומחה. מחדל זה הוביל לחישוב מחדש של הנזקים. בית המשפט העליון קבע כי פיצויי סיוע עתידיים צריכים להתאים יותר לתוחלת החיים שלה, ושינה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בנוסף, נפסקו למערערת אומדנים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה שלא עלה בידה להוכיח בתחילה בשל מגבלות פרוצדורליות. ערכאת הערעור גם תיקנה את השיטה המשמשת לחישוב שכר טרחת עורך דין, והתאימה אותם לסכום הפיצוי הכולל במקום להפחית תשלומים קודמים שבוצעו לאחר התביעה. משכך, הוגדל שכרה של המערערת וכויל מחדש את שכר טרחת עורך הדין, כאשר גם המשיבים נושאים בהוצאות הערעור. פסק הדין מדגיש את הדגש על התאמה פרוצדורלית בהצגת ראיות רפואיות תוך הבטחת פיצוי הוגן תוך בחינה מחודשת וזהירה של צרכי הסיוע וההוצאות הנלוות.