ע"א 675/77

תקציר

במקרה זה דנים השופט שמגר ושופטים נוספים בערעור שעניינו של המערער, חקלאי מבנימינה העוסק בגידול בקר, התובע פיצויים בגין הפעלת מתקן חלחול המים נחלי מנשה. המערער טוען כי המפעל, שהוקם בשנת 1967, גרם לאגירת מים מופרזת בשתי חלקות קרקע ששימשו אותו למרעה, החל מעונת 1968, ובכך מנע ממנו לשמור על הקרקע כפי ששמר עליה קודם לכן. בוררות קודמת בשנת 1974 פסקה למערערת פיצויים לשנים 1968-1971, אך התביעה הנוכחית השתרעה על פני השנים 1972-1974 ודרשה כ-77,500 ל"י. בית הדין למים צידד בתחילה בנרטיב של המערערת ביחס לזה של המשיב, והכיר בגידול ביצות עקב הצמח, אך בסופו של דבר מצא בעיות פרוצדורליות בתביעת המערערת לפיצוי נוסף. בית הדין טען כי התביעה פיצלה את עילת התביעה, הנובעת מחוק המים, שכן תביעת הנזק הראשונית כבר הוכרעה בבוררות. יתר על כן, המערער לא הוכיח פגיעה מהותית באיכות הקרקע ולא הביא ראיות מספיקות לקשר סיבתי בין פעילות המפעל לבין הפסדיו הנטענים. בהתנגדותו הדגיש השופט אשר כי נזקיו של המערער אינם נופלים תחת הוראות חוק המים, שכן הם נוגעים לעודפי מים בחלקותיו, ולא לנושאים הקשורים לדלדול. האישומים היו צריכים להיות מטופלים באמצעות מסגרות משפטיות שונות כמו פקודת הנזיקין, מחוץ לסמכות בית הדין. משכך, נדחה הערעור, וביסס את התפיסה כי על המערער לנהל תביעות באמצעות בתי משפט רגילים, ולא באמצעות בית הדין למים, תוך פסיקת הוצאות נגדו.