ת"א 2330/06

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד חמישה נתבעים, בדרישה לחייב אותם ביחד ולחוד בגין יתרת חוב של כ-1.4 מיליון ₪. מקורו של החוב בהסכם שנחתם בין התובע לבין הנתבע מס' 2, במסגרתו הסכימה הנתבעת מס' 2 לרכוש תחנת דלק וליטול על עצמה חוב של הבעלים הקודמים בסך 700,000 ₪. ההסכם הותנה באישור רשם ההוצאה לפועל, שלא התקבל מעולם. למרות זאת, ביצע הנתבע מס' 2 תשלומים חלקיים, והותיר יתרה לכאורה בסך 325,000 ₪. בית המשפט מצא כי היעדר אישור אינו שולל את קיומו של החוב. על הנתבעים היה הנטל להוכיח את פירעון החוב, אך הם לא עשו כן. לפיכך קבע בית המשפט כי עזבונם של הנתבע מס' 2 והנתבע מס' 4 חייבים ב-325,000 ₪ הנותרים. חלקה השני של התביעה עסק בחוב בסך 786,674 ₪ בגין דלקים ומוצרים שסופקו על ידי התובעת לתחנת הדלק. הנתבעים חלקו על חוב זה, אך בית המשפט סמך על רישומי הנהלת החשבונות ותעודות המסירה של התובעת, מה גם שהנתבעים לא הציגו כל ראיה משכנעת לכך. משכך, התקבלה הטענה בדבר קיומו של החוב. לאחר מכן קבע בית המשפט מי מהנתבעים יישא בחוב זה. הנתבעת מס' 1, בהיותה הישות המשפטית שקיבלה את המוצרים, חויבה במלוא הסכום. התביעה נגד הנתבע מס' 2 התקבלה בחלקה, שכן הוא היה הבעלים של מחצית מתחנת הדלק. בית המשפט ציין כי יכול היה להטיל על הנתבע מס' 3 את האחריות לחוב בנזיקין, אך הוא כבר היה נתון בצו פשיטת רגל. התביעה כנגד הנתבע מס' 4 הוגבלה ליתרת הסכם החוב, שכן לא היו ראיות לכך שהמחאות שלו ניתנו לתשלום דלק. לבסוף, נדחתה התביעה נגד הנתבעת מס' 5, שכן בית המשפט לא נתן תוקף לשיק ביטחון שהציג התובע. בסיכומו של דבר, התקבלה התביעה כנגד הנתבע מס' 1 על סך 786,674 ₪ וכנגד עזבונם של הנתבע מס' 2 והנתבע מס' 4 על סך 325,000 ₪ כל אחד. התביעה נגד הנתבע מס' 5 נדחתה. בית המשפט יקבע שכר טרחת עורך דין והוצאות במועד מאוחר יותר. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים והוא מיום 08/11/2017.