ת"א 32369-02-24

תקציר

השופט דחה את הבקשה לדחות את התביעה, וקבע כי סיכויי הקבלה נמוכים מדחייתה. המחלוקת המרכזית נסובה סביב פרשנותם של שני מסמכים. הראשון נטען על ידי מוריס כהסכם מכר מחייב, ואילו אייל טוען כי מדובר במסגרת למשא ומתן. גם המסמך השני שנוי במחלוקת האם הוא מחייב את שני הצדדים. מבלי להכריע באופן חד משמעי, נוטה השופט לפרשנותו של מוריס, וסבור כי הסיכויים להוכיח כי התיקונים במסמך השני המשקפים את הסכמת הצדדים גבוהים מההיפך. בנוסף, השופט מוצא צדק בטענתו של מוריס כי חתימתו של דודו על המסמך השני עשויה לחייב את אייל משפטית או לכל הפחות לשמש ראיה. השופט מפרש את הסעיפים במסמך הראשון כך שלא מדובר בהסכם מכר סופי אלא בשלב לקראת הסכם, כאשר תנאים מהותיים עדיין דורשים הסכמה. לשון המסמך מציעה מחיר מינימום והמשך משא ומתן, בניגוד לטענתו של אייל כי הוא קובע מחיר מחייב. עוד מדגישה השופטת כי הצדדים התכוונו לחתום על הסכם מפורט, תוך יצירת חזקה כי לא התכוונו להתקשר בחוזה מחייב עד שזה יקרה. אייל עומד בפני האתגר להתגבר על ההנחה הזו, וזה לא סביר בלי להציב מסמרות. יתר על כן, הרוכש הסכים שלא לתבוע אכיפה אלא אם כן ייחתם הסכם מכר מפורט, מה שלא היה. השופט דן גם במאזן הנוחות, וסבור כי הנזק הפוטנציאלי שייגרם למוריס אם הסעד הזמני יינתן עולה על הנזק לאייל אם יידחה. הסיבה לכך היא שאייל טרם שילם כל תמורה, ואילו מוריס מסתכן בנזק כספי אם לא יצליח לקיים את ההסכם שלו עם צד שלישי. יתרה מכך, נראה כי אייל פעל בניגוד להצהרתו במסמך וייתכן שהגיש את התביעה במרמה. בהתחשב בשיקולים אלה, דוחה השופט את הבקשה לסעד זמני ומורה למבקש לשלם את הוצאות המשיב. החלטה זו מתקבלת בהיעדר שני הצדדים ואינה קובעת את התוצאה הסופית, אך היא מספקת אינדיקציה חזקה לנטייתו הנוכחית של בית המשפט.