עע"מ 2851/13

תקציר

בפסק דין זה בחן בית המשפט את ערעורו של יחיד המבקש הכרה כ"דייר ממשיך" לפי חוק הדיור הציבורי לאחר מות אביו. המערער טען כי אין בעונש מאסרו כדי לשבור את שלוש שנות התושבות הרצופה הנדרשות לשמירה על זכויות הדיור שלו. עם זאת, בית המשפט מצא כי המאסר שונה באופן משמעותי מהיעדרויות זמניות מקובלות אחרות כמו מילואים או טיפול רפואי, שהן בדרך כלל לא רצוניות ומשרתות אינטרס ציבורי. בית המשפט ציין גם את אי עמידתו של המערער בדרישות התושבות בשל חמשת חודשי המאסר שנגזרו עליו, תקופה המהווה חלק ניכר מזמן התושבות הנדרש. ניסיונותיו של המערער לשנות את כתובתו הרשומה כדי להתחמק מנושים ערערו עוד יותר את טענתו, והעידו על דפוס הטעיה שפעל נגדו כדין. בית המשפט הדגיש גם את חשיבות החלוקה ההוגנת של הדיור הציבורי, והדגיש כי מדובר במשאב מוגבל המיועד לזכאים ביותר, והדגיש את הביקוש הרב והאחריות החברתית המשמעותית הכרוכה בכך. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וניתנו למערער 90 יום לחפש דיור חלופי בתמיכת הרשויות הרלוונטיות, תוך חיזוק העיקרון לפיו רק מי שעומד באמת בקריטריונים צריך ליהנות מדיור ציבורי.